על עינבר

עינבר נולד וחי במושב חמ"ד שבמרכז הארץ עד גיל שש, ומאז עבר עם משפחתו להתגורר במשגב שבצפון.

הוא גדל והתחנך ברוח הקהילה, הנתינה ואהבת האדם והטבע. כבר בהיותו פעוט היה ברור שיש בו ניצוץ מיוחד – ילד יפה עם אור גדול בעיניים, נשמה רגישה, חכמה, סקרנית וחוקרת, ובעל לב עצום.

עינברי נולד עם רגישות תחושתית – כל רעש, כל מגע, כל ריח – הכול נספג ונחווה אצלו בעומק ובעוצמה.

הוא הרגיש גדול, אהב גדול, וכעס גדול. לצד זאת הייתה בו סקרנות אינסופית, חוכמה טבעית ואהבה אמיתית לאנשים.

משתף, מדבר, מבקש עצה, פתוח להקשבה, לא מתפשר, חוקר לעומק עד שגיבש החלטה מוצקה. כבר בצעירותו נראה היה שהוא מפתח אסרטיביות ועמוד שדרה יציב.

מילדות היה מעורב חברתית, אהוב על כולם, מוקף חברים, דעתן, מצחיק, חד וחריף, מעריך הומור ואמיץ.

הוא חי ונשם כדורגל – מכבי תל אביב הייתה כל עולמו. כבר אז הפגין אומץ ונחישות, כשהיה היחיד בין חבריו שאהד את מכבי תל אביב בעוד כולם אהדו את מכבי חיפה. עינברי שלנו נשא בגאון ונופף בגאווה בדגל הצהוב-כחול.

עבור עינברי, החברים הפכו למשפחה שנייה.

בתיכון כולם הכירו אותו – הוא היה חיה חברתית, ילד שכולם רצו להיות לידו. ילד ונער שהלך אחרי האמת שלו. לא פחד לומר את שעל ליבו, לא הסתיר, לא העמיד פנים. הוא היה אמיץ – במילים ובמעשים.

במהלך השנים עבר תקופות מאתגרות, אך כמו עוף החול בחר להתמודד. על אף הכאב והקושי, המשיך לפעול מתוך תקווה וידיעה פנימית שבקצה האור יש עוד יותר אור. תמיד עם חיוך שובבי על פניו, דוהר קדימה להגשמת מטרותיו בעזרת לבו הגדול והחיוך הענק שכבש כל אדם שפגש.

למרות הפחדים, הלבטים והחששות, למרות שהיה "ילד של אמא" עם לב רגיש, בחר להתגייס לצנחנים ונשלח לגדוד 890.

מוטו הגדוד היה: "לא חוזרים עד שמבצעים."

עם הזמן, בהדרגה, למד כחייל להכיר בערכה של הרוח הצבאית, ורצה להשתרש במשפחת 890. הוא ביקש להרגיש שייך, לתרום את חלקו, ולהילחם למען חיי אזרחי ישראל וביטחונם – למען המדינה.

כאשר פרצה המלחמה, חודשיים בלבד לאחר גיוסו, שמע שחבר ילדותו תמיר נמרודי ממושב חמ"ד – המקום שבו גדלו יחד הוריהם, ברק וחירות – נחטף כחייל ממוצב נחל עוז.

משהו בעינברי נצבע מאז בצבע אחר. הוא לקח את זה ללב ובגדול, כפי שנולד.

הכאב והדאגה לחירות, לאחיותיו של תמיר ולתמיר עצמו הפכו עבורו למשימה, למשמעות, ולמלחמה אישית.

במהלך השנתיים וחצי של המלחמה נלחם עינברי בגבורה יחד עם צוות האת"ק וחפ"ק המג"ד בכל הגזרות: בעזה, בלבנון, בסוריה, שוב בעזה, ולבסוף בשכם.

הוא ראה וחווה מראות קשים ונוראיים, עוולות של בני בליעל, והריח את ריחות המלחמה והמוות שנחרתו בלבו.

ובכל זאת המשיך באומץ ובתעוזה במשימותיו למען הגנת המולדת ולהחזרת תמיר ושאר החטופים.

כוח הרעות ואחוות הלוחמים הניעו אותו קדימה – לשעוט ללא פשרות לעבר מיגור האויב, לעשות צדק, ולהחזיר את השקט והביטחון לאזרחים ולמשפחתו.

גם כשקשה היה, כשהיה "שחור" כלשונו וכלשון חבריו, המשיך קדימה.

עם הזמן הפך לעמוד התווך של פלוגתו – פלוגת גימל.

לא רק לוחם, אלא גם הלב והרוח של הפלוגה.

הוא דאג למורל, לאווירה, לצחוק. כולם הכירו ואהבו אותו. הוא ידע לדאוג לאחרים, להגשים להם משאלות ו"חישקוקים", לעיתים על חשבון זמנו ואף מכספו – העיקר שחבריו יהיו שמחים וטוב להם בלב.