מאיה
אין יום שעובר שאני לא חושבת עליך.
החיים שלי נראים אותו דבר מבחוץ, אבל בפנים יש חור גדול.
אתה חסר לי בכל דבר שאני עושה. בכל צחוק, בכל רגע משפחתי, בכל צחוק שלי עם עמנואל אני חושבת איך היית צוחק איתה, איך היית מחבק אותה ומרעיף עליה אהבה.
אני כל כך מתגעגעת אליך.
העולם המשיך הלאה, אבל משהו בי נעצר שם, באותו יום.
מאז, כל דבר שמרגיש טוב מרגיש גם קצת עצוב, כי אתה לא פה לראות אותו.
בכל דבר שאנחנו עושים כמשפחה אתה איתנו.
בכל טיול, בכל ישיבה, כל חג, כל רגע קטן אתה חלק מאיתנו.
אנחנו תמיד נחשוב איך היית מגיב, מה היית אומר, איך היית צוחק.
אתה ממשיך להיות נוכח בכל צעד, בכל רגע, כאילו אתה עדיין פה רק בצורה אחרת.
הפסדנו אותך, ענבר. כולנו.
אבל גם אתה הפסדת אותנו, את החיים, את הצחוק, את המשפחה שלך, את החוויות והאושר שהיית יכול ליצור.
אני מנסה להמשיך בשגרה שלי בשביל כולנו.
אבל יש ימים שקשה לנשום מרוב געגוע.
הלוואי שיכולתי רק עוד פעם אחת לחבק אותך, לשמוע אותך צוחק, לשמוע אותך אומר שהכול יהיה בסדר.
החיים הם כל כך לא פיירים.
כי דווקא עכשיו כשיש לי חיים חדשים בבטן תינוק קטן שבעזרת השם יגיע לעולם אני חושבת כמה היית שמח, כמה היית גאה, כמה היית מתרגש לראות את זה.
כמה אבסורד זה לא? שאני יוצרת חיים בזמן שמישהו שהיה כמו אחי הקטן הפסיד אותם.
אני לא אשכח איך הופתעתי כשאמרת שאתה אוהב תינוקות.
והאמת? ביום שגיליתי על ההריון בדיוק התקשרת אליי. רצית לדבר עם עמנואל בוידאו.
ואני, כל כך ישב לי על קצה הלשון לספר לך.
אמרתי לעצמי “זה עוד כל כך מוקדם, יהיה לך מספיק זמן לספר לו, ולו מספיק זמן כדי להתרגש.”
ובסוף לא הספקתי.
וזה לעד יהיה הפספוס הגדול ביותר שארגיש בחיי.
אני כל כך מתבאסת שלא תזכה להכיר אותו, שלא תראה את עמנואל כבר גדלה, איך היא מדברת וצוחקת.
אבל אני מבטיחה לך הם ידעו מי אתה ומי היית.
אני אספר להם עליך, על כמה אהבת, על כמה לב טוב היה לך, ועל איך גם מלמעלה אתה ממשיך לשמור על כולנו וגם עליהם.
תשמור עלינו.
כמו שתמיד שמרת פה עם חיוך, עם אור, עם לב ענק.
לא משנה מה, אתה תמיד תהיה איתי.
תודה על עשרים וכמעט אחד שנים של אושר , של משפחתיות, של צחוק ושל חברות כל כך טובה.
נזכור אותך תמיד.
