סיפור חייו

עינברי נולד וגדל במושב חמ"ד במרכז הארץ. במושב בו גדל אביו ובני משפחתו. מושב שהוקם על ידי סבא רבה שלו אברהם קב ז"ל.
הוא נולד כתינוק בהיר עם עיניים כחולות גדולות ומלוכסנות ופה ענק.
הוא נולד עם רגישות יתר. כל רעש הקפיץ אותו, כל גירוי פנימי עורר אותו וגרם לאי נוחות תחושתית שהוביל לבכי. הוא אהב שקט ומנוחה.

בינקותו הוא לא נהג לחייך. נהגתי לכנות אותו המדען הרציני. עם הזמן ככל שהתפתח וגדל הוא נפתח אל העולם ואז נראה היה כאילו עולם ומלואו נגלה לפניו. הוא הפגין סקרנות גדולה בטבע, בצבעים, בטרקטורים. הוא אהב לחקור, לגעת, לחוש. הוא לא אהב בגדים ומאד אהב ללכת יחף וערום.
בקבוק המים שכונה על ידו "תייו" הפך לחלק בלתי נפרד ממנו והוא ינק ממנו בשקיקה.
הצבע האהוב עליו היה אדום ואותו הוא כינה עם כח סגול מתחת לא' במקום כח קמץ וזה נשמע כאילו הוא מבקש להניח רגלים על אדום בסלון.

ההתפתחות המוטורית שלו (העדינה והגסה) היתה מהירה והוא אהב כלי תחבורה של פעוטות שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. הוא טס בדרכים וצחק כל הדרך כשהשיער המדהים שלו מתנופף ברוח.

הוא אהב ליצור ולחפור באדמה. הידיים הפכו לעת חפירה, למכחול, לסכו"ם. הכל הוא עשה בעזרת הידיים. גם התפתחות השפה היתה מהירה וברגע שהוא גילה את עולם המילים הוא לא הפסיק לדבר. הוא שאל וחקר, והקשיב ולמד ושיתף ואז החלפתי את הכינוי לעיתונאי ומדווח מהשטח.

מאז ומתמיד הוא אהב להיות בקרבת אנשים. הוא ניזון והתפתח מתוך הביחדנס. הוא אהב לצאת מהבית ולטייל בחוץ, הוא אהב ללכת בגשם ובשלוליות ובאדמה הרטובה. הוא אהב להקשיב לסיפורים ולרקוד ולשיר והחיוך התנוסס על פניו.
הוא מאד אהב לבלות עם המשפחה ובעיקר לשחק עם אחיו מיכאל, בני הדודים מאיה, עמית, נועם וליאור.

עינברי היה בן שנה ושמונה חודשים כשמיכאלי אחיו נולד. הוא מאד אהב את מיכאלי והיה סקרן לקראתו. הוא נהג ללטף ולנשק אותו ולפעמים לכפכף אותו. הם הפכו לצמד חמד. הם עשו הכל ביחד וכל הזמן.
בצעירותו עינבר מאד פחד מהחושך ולהשאר בחדר לבד ודאג שאחיו יהיה לצידו כל העת ויגן עליו על אף שהיה הבכור מבין שניהם.

בשנים בהם עינבר חי וגדל במושב חמ"ד הוא נהג לשחק עם כמה ילדים שהוריהם היו חברי ילדות של אביו, ברק. אחד החברים היה תמיר נמרודי, בנה של חירות.

כשמלאו לעינברי 5 המשפחה בחרה לעזוב את מושב חמ"ד ולעבור ליישוב "נירית" בעקבות מעבר של חירות נימרודי ובני משפחתה.
זו היתה שנה מופלאה עבור עינבר ובני משפחתו שהתחברו עם עוד 3 משפחות מ"נירית" בנוסף למשפחת נימרודי. במהלך השנה נרקמו עימם קשרים עמוקים ומשפחתיים שליוו אותם מאז ועד היום.

כעבור שנה ביישוב "נירית" המשפחה המשיכה הלאה לצפון הארץ. באותה עת התווספה למשפחה, שירה. עינברי מאד התרגש לקראתה ושמח כשנולדה. הוא נהג לחבק אותה, דאג לשלומה, שר לה, שמר עליה כשהיה צריך, אפילו החליף לה טיטולים.
המשפחה התגוררה ב"כפר חנניה" במשך שנתיים עד שבנתה את ביתה בקיבוץ "לוטם".
ב"כפר חנניה" התגוררו הדודים שרוני, אחות של ברק, וצולי בעלה יחד עם 4 בנותיהם (גם הם הצפינו ממושב חמ"ד).

ב"כפר חנניה" עינבר ומיכאלי התחברו עם ילדי היישוב בני גילם. אמנם גם זו היתה תקופה קצרה של שנתיים. יחד עם זאת, הקשרים שנוצרו היו מייטיבים והמשיכו הלאה כשהתאחדו שוב בחטיבה.

אחד החברים המשמעותיים באותה התקופה היה השכן הצמוד שמו רון. עינבר מאד אהב לבלות אצלו בבית. אמא של רון, שרית, פינקה ועטפה אותו בכל טוב בנדיבות ובאהבה גדולה שמאפיינת אותה. לשימחתו על אף המעבר מחממה משפחתית בחמ"ד ולאחריה המעטפת של החברים והמשפחות ב"נירית", עינברי זכה לחוש "בית" ולייצר עוגנים גם בשנים הללו של המעבר לפני שהשתרש במשגב.

שנתיים אחרי המעבר לצפון ואחרי לידתה של שירה, המשפחה עברה להתגורר בביתם ביישוב "לוטם" במשגב. עם המעבר נולדה מיכלי האחות הצעירה. גם לקראתה עינברי מאד שמח והתרגש. אמנם הוא כבר היה בן 8 והיה עסוק בעולמו. יחד עם זאת, הוא רצה ומצא זמן לשחק עם מיכלי. הוא מאד אהב לחבק אותה ולשיר לה.

במהלך השנים עינברי התחנך בבית ספר "יסודי משגב". השנים בבית הספר היו שנים עשירות בעשייה לימודית, עוטפות, ממלאות ומפתחות את חוש הסקרנות של עינבר.
הוא צבר כמויות של שעות כדורגל. עינבר ומיכאל אחיו אהדו את קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב" ונשאו בגאון ובקנאות את דגל הכחול צהוב. הם היו היחידים בקרב החברים שאהדו את הקבוצה. שאר החברים אהדו את "מכבי חיפה".
ספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא השתתף בחוג כדורגל, כדורסל ובייסבול. הוא היה סקרן ופתוח להתנסות במנעד ענפי הספורט.

עינברי מאד אהב לטייל עם בני המשפחה ועם תנועת הנוער "האיחוד החקלאי". בזמנים הפנויים, בין לבין הוא מאד אהב ללכת לבית השני שלו אצל דודתו שרוני שעברו לגור בסמיכות לביתו של עינבר בלוטם.
בשבתות ובחגים המשפחה נהגה לנסוע למרכז לבלות עם סבתא שרה רעננה והדודים גילי ויובי ועם סבתא שרה חמ"ד ובני הדודים מחמ"ד.

בשנים הראשונות ב"לוטם" לא היה לו קל חברתית. הוא השקיע המון משאבים ביצירת קשרים עם קבוצת השווים. בהדרגה הוא צלח את המשימה והוא הפך לחלק אורגני מהם.
לצד הרצון להרגיש שייך בין קבוצת השווים בלוטם הוא בחר להרחיב את מעגל החברים מחוץ לקהילה. הוא יזם וטיפח קשרים עם ילדים מיישובים אחרים במשגב.
עינבר ניחן ביכולת חברתית גבוהה. הוא ידע לשלב אמת פנימית, שמחת חיים, הומור וחינניות גם כשחש מאותגר וכך יצר לעצמו בית ומקום.

בתקופת חטיבת הביניים והתיכון עינברי עבר ללמוד ב"קציר" שבמשגב. השנה הראשונה בחטיבה זימנה לעינבר אתגרים בכל החזיתות. גיל ההתבגרות נתן את אותותיו. בתחילה נראה כי הוא לא מוצא את מקומו. הלימודים היו קשים, הפרעת הקשב הלכה והתעצמה כשנפגשה עם ה"טלי הורמונלי" של גיל ההתבגרות לצד רגישות היתר, וגם ההעדפות החברתיות השתנו.

על אף הקושי והאתגר העצום היתה טמונה בו אופטימיות ואמונה בטוב. הוא ידע לבקש עזרה מההורים, המשפחה, הצוות החינוכי והחברים. הוא השתמש בקסם האישי, בחוש ההומור, בצחוק, בחריפות הלשון וכל אלו יחד עם הנחישות והאסרטיביות עזרו לו לדחוף קדימה ולהניע את עצמו לסלילת דרך מאירה שהובילה אותו להשרשת עוגנים בהמשך הדרך.
מכיתה ח' והלאה עינברי היה עסוק בעיקר בצבירת חוויות עם חברים, משפחה וכדורגל. לימודים היו בגדר המלצה בלבד והודות לעבודת התערבות מאחורי הקלעים של הצוות החינוכי וההורים עינברי סיים את התיכון עם תעודת בגרות.

עינבר מאד אהב מוזיקה, ריקודים, ים, טיולים בארץ ובחו"ל. הוא טרף את החיים וחי בתוכם ולא לידם בעוצמה ובווליום גבוה. מדי פעם הוא היה זקוק לרגע אתנחתא ושקט. הוא היה מתנתק מן העולם, מכבה את "השאלטר" ונח עד הפעם הבאה.

עם קבלת הצו הראשון עינבר החל לתהות לגבי עתידו בצבא. הוא נע בין הפחד והחשש מהאתגרים שהצבא מזמן לבין הרצון לשירות משמעותי, ללכת בדרך סביו ואביו הלוחמים. לאחר התלבטות רבה הוא בחר במסלול קרבי.

באוגוסט עינבר התגייס לחייל הצנחנים והצטרף למשפחת גדוד 890. במהלך החודשים הראשונים הוא עבר טירונות והכשרה.

בבוקר ה 7 באוקטובר, חודשיים אחרי הגיוס עינבר איבטח בחברון כחלק ממשימות הצבא בחג שמחת תורה. באותו הבוקר, כשנודע לו שחברו מהילדות, תמיר נימרודי, נחטף ממוצב נחל עוז לעזה הוא הביע דאגה וחשש גדול לחייו ולאימו חירות. עינבר גם הביע דאגה גדולה לדודים שלו שגרים בקיבוץ "כפר עזה". הוא התעניין בשלומם במהלך אותו היום ללא הרף.
כעבור מספר ימים עינבר והפלוגה שלו עברו לאזור העוטף לעזור בפינוי וניקוי האזור ואז הוחלט שהם יכנסו לעזה על אף ההכשרה.

מלחמת "חרבות ברזל" התרחשה לאורך כל שירותו הצבאי של עינבר. עינבר נלחם בכל הגזרות: בעזה, בלבנון, בסוריה, שוב בעזה ולבסוף בטול כרם.

בחודשים האחרונים של חייו עינבר קיבל תפקיד סרס"פ הפלוגה. הוא זכה לדאוג לכל מחסור של אחיו לפלוגה. הוא בחר לפעול ללא פשרות, השתדל והתאמץ עבורם גם כשהיה עייף וכשהיתה מחשבה שנכנסים שוב לעזה, עינבר ציין בפני אימו כי הוא חש תסכול ואכזבה מכך שלא יהיה חלק מהצוות שלו עם הכניסה. הוא שקל ברצינות לחזור שוב לתפקיד הלוחם בצוות את"ק.

עינבר היה הלוחם האחרון שנפל במלחמה. הוא נפל בו' בתשרי, ערב חתימת הסכם השבת החטופים וסיום המלחמה כשזיהה מחבל מפגע ואז חתר למגע על מנת לעצרו וכך מנע פיגוע.
עינבר שסבל מרגישות יתר וחש כל גירוי בעוצמה גדולה, הצליח להתגבר על תחושות "השחור" והמציאות שנכפתה עליו. בכל הזדמנות שעצר והתלבט הוא בסוף בחר לנוע קדימה ולפעול לטובת הכלל, לטובת הצוות שלו-צוות את"ק, שהוא כל כך אהב, לטובת הפלוגה שלו – אולה ג' ולטובת המדינה והמשפחה שלו. בכך הוא הפך ללוחם וגיבור אמיץ.

במהלך שירותו הצבאי בכל פעם ששוחחנו איתו בטלפון או כשהגיע הביתה עינבר נהג להתעדכן בנוגע לאחיותיו. עינבר שהיה האח הבכור ובזכות אופיו הוא מאד דאג להן ולקח על עצמו באופן טבעי להיות המחנך הראשי והשוטר.
הוא דאג לסגנון הלבוש, צורת הדיבור, המפגשים החברתיים, ההתמודדות עם הלימודים. גם בעת היעדרותו קולו ורוחו נשמרו והורגשו בבית.

עינברי גם דאג לבנות הדודות הצעירות שלו, עפרי ודריה, וכשלבנות הדודה מאיה ונועם נולדו ילדים, הוא היה מאושר ומדי פעם כשהיה באפשרותו הוא נפגש עימם. עינברי מאד אהב תינוקות וילדים קטנים. ניכר כי אז יצאו ממנו חלקים של רוך ורגישות שבמהלך השירות הצבאי לבשו כסות של לוחם מחוספס וקשוח.