לזכרו של
עינבר אברהם קב
2004-2025
״אח שלי, החיים הם כמו גלגל.
פעם אתה למטה ופעם אתה למעלה. פשוט תחייך...״
קצת על עינבר
עינבר נולד וחי במושב חמ"ד שבמרכז הארץ עד גיל שש, ומאז עבר עם משפחתו להתגורר במשגב שבצפון. הוא גדל והתחנך ברוח הקהילה, הנתינה ואהבת האדם והטבע. כבר בהיותו פעוט היה ברור שיש בו ניצוץ מיוחד – ילד יפה עם אור גדול בעיניים, נשמה רגישה, חכמה, סקרנית וחוקרת, ובעל לב עצום.
עינברי נולד עם רגישות תחושתית – כל רעש, כל מגע, כל ריח – הכול נספג ונחווה אצלו בעומק ובעוצמה. הוא הרגיש גדול, אהב גדול, וכעס גדול. לצד זאת הייתה בו סקרנות אינסופית, חוכמה טבעית ואהבה אמיתית לאנשים.
עינברי היה “ילד של אמא” – משתף, מדבר, מבקש עצה, פתוח להקשבה, לא מתפשר, חוקר לעומק עד שגיבש החלטה מוצקה. כבר בצעירותו נראה היה שהוא מפתח אסרטיביות ועמוד שדרה יציב. מילדות היה מעורב חברתית, אהוב על כולם, מוקף חברים, דעתן, מצחיק, חד וחריף, מעריך הומור, ואמיץ.
הוא חי ונשם כדורגל – מכבי תל אביב הייתה כל עולמו. כבר אז הפגין אומץ ונחישות, כשהיה היחיד בין חבריו שאהד את מכבי תל אביב בעוד כולם אהדו את מכבי חיפה. עינברי שלנו נשא בגאון ונופף בגאווה בדגל הצהוב-כחול.
עבור עינברי, החברים הפכו למשפחה שנייה. בתיכון כולם הכירו אותו – הוא היה חיה חברתית, ילד שכולם רצו להיות לידו. ילד ונער שהלך אחרי האמת שלו. לא פחד לומר את שעל ליבו, לא הסתיר, לא העמיד פנים. הוא היה אמיץ – במילים ובמעשים.
במהלך השנים עבר תקופות מאתגרות, אך כמו עוף החול בחר להתמודד. על אף הכאב והקושי, המשיך לפעול מתוך תקווה וידיעה פנימית שבקצה האור יש עוד יותר אור. תמיד עם חיוך שובבי על פניו, דוהר קדימה להגשמת מטרותיו בעזרת לבו הגדול והחיוך הענק שכבש כל אדם שפגש.
מספרים על עינבר
לירון
אני אמא של עינבר.
עינברי שלי היה ילד שבחר באור.
ילד רגיש להכול – לרעשים, לריחות, לאנשים.
הוא הרגיש ואהב בעוצמות גדולות, וצחק צחוק מתגלגל שממלא את החדר וסוחף את כולם.
היה בו שילוב נדיר של לב ענק, חוכמה חריפה והומור חד.
הוא היה “ילד של אמא” – משתף, מתייעץ ועם עמוד שדרה...
מיכאל
עינברי שלי, איך אני מסכם את התקופה הזאת בלעדייך.
אתה זה שכל כך רצית שאהיה לוחם ועשיתי את זה, עברתי כל כך הרבה דברים, לילות בלי שינה, הרים שתיפסתי וזחלתי. ירדתי מקרבי והצלחתי לחזור לסיירת וכל הדברים האלה ותמיד היית שם לצידי ובשבילי. בזכותך הכרתי את הצוות שלי שתמיד יהיה איתי...
שירה
עינברי שלי,
אח שלי
לא חשבתי שאני באמת אגיע לרגע הזה.
תמיד אמרתי לעצמי שאתה עוד מעט משתחרר ושאין לי למה לדאוג. אמרתי לעצמי שזהו אתה כבר לא לוחם, הייתי בטוחה שאני לא צריכה לדאוג כבר.
אני כותבת לך את המכתב הזה בדרך להלוויה שלך בדמעות.
לא מאמינה שהרע מכל קרה.
כששני...