לירון קב

אני אמא של עינבר.
עינברי שלי היה ילד שבחר באור.
ילד רגיש להכול – לרעשים, לריחות, לאנשים.
הוא הרגיש ואהב בעוצמות גדולות, וצחק צחוק מתגלגל שממלא את החדר וסוחף את כולם.
היה בו שילוב נדיר של לב ענק, חוכמה חריפה והומור חד.
הוא היה “ילד של אמא” – משתף, מתייעץ ועם עמוד שדרה חזק.
תמיד הלך עם האמת שלו, בנחישות ובעוצמה.
חבר של כולם. כזה שכולם רצו להיות לידו, דואג ורגיש לכולם עושה למענם ללא פשרות.
וכדורגל? מכבי תל אביב היתה הלב שלו.
גם כשכל החברים סביבו היו ירוקים – הוא נשא בגאווה צהוב־כחול, ולא ויתר לרגע.
כשהחליט להיות קרבי, זה לא היה מובן מאליו בשבילי.
דאגתי לילד הרגיש שלי, עם לב כזה…
אבל עינבר בחר! ואי אפשר היה לשנות!!
לוחם. צנחנים. גדוד 890. "לא מסיימים עד שמבצעים" בדיוק כמו רוחו.
והוא הלך עד הסוף.
כשהמלחמה פרצה, והוא שמע שחבר מהילדות שלו, תמיר נמרודי, נחטף –
משהו בו השתנה.
זו כבר לא הייתה רק מלחמה.
זו הייתה שליחות.
שנתיים וחצי הוא נלחם בכל הגזרות,
ובתוך כל ה"שחור" כפי שנהג לכנות, נשאר מי שהוא היה תמיד –
דואג לחברים, מרים מורל, מצחיק, נותן מעצמו מבלי לחשוב על עצמו.
ביום שבו נפל, עינבר עשה בדיוק את מה שתמיד עשה:
זיהה סכנה, יצא למשימה כדי להגן על אחרים.
כך הוא חי – וכך גם נפרד.
על הגוף שלו קעקע משפט של סבתא שלו:
“החיים הם כמו גלגל – פעם למעלה, פעם למטה. העיקר – תחייך”.
זה עינברי הילד שלי.
אוהב אדם, אוהב וטורף חיים.
והאור שלו… ממשיך להאיר את כולנו